קלרה סוזן בלה הייתה נערת ליווי בפריז — לא עוד אחת, אלא שם. מי שהכיר את עולם הלילה הפריזאי שמע עליה. שיער ערמוני גולש, חיוך קטן שלא חושף שיניים, מבט שיודע יותר ממה שהוא אומר. בגיל 27, קלרה כבר לא הייתה “חדשה במשחק”, אבל גם לא התכוונה להיתקע בו לנצח. היה לה שעון פנימי, והיא עבדה לפי לוח זמנים משלה.
היא לא עבדה עם סרסור. כל העסק היה בידיים שלה — טלפונים, תיאומים, גבייה. הסלקציה שלה הייתה ברורה: לא אלימים, לא מסוממים, לא ילדים בני עשרים שחושבים שראו סרט כחול והבינו איך זה עובד. הלקוחות שלה היו גברים בני 40–60, רובם אנשי עסקים, חלקם בודדים כרוניים, כמה נשואים שרצו שעה של שקט בלי שאלות.
והיה דבר אחד שהיא הבחינה בו שוב ושוב: הפער. פער בין מה שהם רצו לבין מה שגופם יכל לעשות. הם הגיעו טעונים, לפעמים עם בקשות מוזרות, עם פנטזיות מודחקות — אבל כשזה הגיע לרגע עצמו, לא פעם נתקעו. הגוף לא שיתף פעולה, הראש נדד, התסכול התחיל לחלחל.
בהתחלה היא ניסתה להרגיע, להיות אמפתית. אמרה "זה קורה לכולם", חייכה, הציעה מסאז'. אבל זה לא עזר. הם יצאו נבוכים. חזרו פחות. חלקם לא חזרו בכלל.
ואז, לילה אחד, ישבה קלרה עם לקוח קבוע בשם פרנאן. איש עסקים בן 53, אלמן, גבר נעים ומנומס. אחרי שעה מביכה במיוחד, הוא נשף אוויר מהפה ואמר בקול כבוי: "את יודעת… פעם לא הייתי צריך עזרה. היום? אני מת מפחד להיכשל. אולי אני צריך משהו."
היא שתקה רגע. ואז שלפה מתוך הארנק שלה קופסה קטנה עם שלושה כדורים כחולים.
"קמגרה," אמרה בפשטות, "נסה אחד. חצי שעה לפני, עם מים."
פרנאן הסתכל עליה בתדהמה. "יש לך את זה ככה?"
"אני לא רוקחת," חייכה, "אבל אני דואגת לעסק שלי. כשאתה מרגיש גבר — אני יכולה להיות האישה שאתה מחפש. אם לא — זה מין תיאטרון עייף, ולא בשביל זה אנחנו כאן."
הוא לקח את הכדור. אחרי שלושים דקות, הם עברו את מה שקלרה כינתה “הערב הכי שקט ומדויק שהיה לנו.” למחרת, הוא שלח פרחים עם פתק: “מעכשיו, את גם הרופאה שלי.”
זה היה הרגע שבו קלרה הבינה: ויאגרה זה לא תוספת — זה חלק מהשירות. לא בהכרח חובה, אבל שדרוג הכרחי לרוב הלקוחות שלה. מה שהתחיל כעזרה אקראית הפך מהר מאוד לשיטה. היא הכינה לעצמה מאגר קטן, התחילה לבקש מרוקח מוכר שירכוש לה כמויות קטנות. הכול חוקי, או לפחות בחור אפור. היא לא מכרה, רק “הציעה כתוספת”.
הלקוחות קיבלו את זה בהפתעה. חלקם נבוכים, חלקם אסירי תודה. היו כאלה שהתנגדו. אמרו "אני לא צריך את זה". חלקם ניסו — וחזרו עם עיניים בורקות. הם הרגישו שוב בשליטה. קלרה ידעה: זו לא רק היכולת הפיזית. זו התחושה שאתה מסוגל.
עם הזמן היא הפכה את זה לטקס. כשהלקוח היה חדש, היא הייתה בודקת את מצב הרוח. אם זיהתה מתח, חוסר ביטחון, היא הציעה בעדינות:
“יש לי הצעה שתשפר את הערב. רוצה לנסות?”
רובם לא שאלו אפילו מה זה. סמכו עליה. מי שכן שאל — קיבל הסבר רגוע, כמעט רפואי. "זה לא קסם, אבל זה עובד. וזה עושה את שנינו מרוצים."
הכחול הפך לסטנדרט. היא לא הכריחה אף אחד. לא הייתה סחיטה, לא מניפולציות. רק הצעה חכמה למי שרוצה שהחוויה לא תהיה מאבק אלא הצלחה.
קלרה עצמה לא השתמשה בשום דבר. היא הייתה צלולה תמיד, חדה, בגבולות. היא ידעה לקטוע פגישה אם ראתה שמישהו לא כשיר או מתחיל להתנהג אחרת. מעולם לא עשתה שום דבר שלא רצתה. היא שלטה בכל פריים, בכל מילה, בכל נשיקה.
היה לה גם מחברת קטנה, עם שמות מקודדים, תאריכים, מה עבד ומה לא. היא ניהלה את עצמה כמו עסק לכל דבר. רווחים מדויקים, הוצאות, לוגיסטיקה. ועם הזמן, גילתה שגם הוויאגרה שיפרה לה את המוניטין. גברים סיפרו עליה, אבל לא רק על איך היא נראית — אלא על איך היא גורמת להם להרגיש. “היא גורמת לך להאמין בעצמך,” אמר אחד. “לא כאילו היא מוכרת לך פנטזיה — אלא כאילו אתה עצמך הפכת לאיש שיכול לחיות אותה.”
וכך, בערבים של פריז, כשאורות הרחוב נשטפים בגשם קל, קלרה חיכתה ללקוחות שלה. לא לקוחות שבאו רק בשביל גוף — אלא בשביל רגע שבו הם שוב הרגישו חזקים, שוב גברים.
ויום אחד, אחד מהם, עיתונאי בגמלאות בשם ז’רום, שאל אותה:
"תגידי, את לא מתעייפת מזה? כל הזמן להיות מי שדואגת שכולם ירגישו טוב?"
קלרה חייכה, כיבתה סיגריה, וענתה:
"כשאתה גבר בעולם הזה — מצפים ממך להיות מוכן תמיד. כשאתה אישה כמוני — אתה פשוט לומד להחזיק מראה מול גברים, ולתת להם לראות את עצמם כמו שהם רוצים. אם הכחול עוזר להם לראות את זה? שיהיה כחול."